סיפורו המופלא של אוסקר אדר - חלק 2 מתוך 3

סופה של מלחמה אינה מאורע מלבב, לפחות לא לצד המפסיד, וגרמניה של אוסקר אדר היתה בצד המפסיד. בין רעב להקצבת מזון מזערית, ובין אבטלה לחובה לעבור תוכנית של דה-נאציפיקציה (היה דבר כזה...) הוא ניסה לערוך לעצמו חשבון נפש. מוגבל, אמנם, אבל עדיין חשבון.

לידיו התגלגל ספר שכתב חייל צרפתי במלחמת העולם הראשונה שנפל בשבי הגרמני. שני הצדדים הלוחמים, היו נוצרים שהתפללו לאותו אלוהים, כתב הצרפתי. ובכן, כיצד אלוהים החליט לאילו תפילות להיענות?

"באמת מעניין" חשב לעצמו אוסקר והמשיך לקרוא מאמר שטען כי מאז גילה קולומבוס את אמריקה, יותר מ-85% מהמלחמות בעולם התקיימו בין נוצרים לנוצרים ובין נוצרים לאחרים.

"זו דת החסד?" תהה אוסקר והחליט לשים עין על המזרח. גאנדי ריתק אותו במאבק חסר האלימות שהנהיג. אבל גאנדי היה עובד אלילים, או בעיניים גרמניות – אדם נחות. מה כבר אפשר ללמוד ממנו?

הוא היה נבוך והחל לקרוא מכל הבא ליד, וכך נתקל בכתביו של רַאמַאקְרִישְנָה, ואחריו ווִיוֵוקָאנַנְדַה, אחר כך התלהב מן הסוּפִים ועשה איתם מדיטציה ותרגילי דבקות יומיומיים אבל בעיקר היה במקצועו בנקאי גרמני מצליח ומוערך, ובחייו האישיים מבולבל ואובד דרך.

כשהחליט לצאת למזרח, אולי כדי להבין מקרוב מה אומרות הדתות שלהם, הציע לו מנהיג קבוצת הסוּפִים מפרנקפורט אליה השתייך, להצטרף אליו לנסיעה איטית מגרמניה לפקיסטן במקום לעשות את הדרך בהפלגה או בטיסה. לאוסקר זה נראה מגניב, וכך מצא את עצמו בתוך פולקסווגן קראוון עם עוד ארבעה שותפים-לדרך, במסע ארוך שלא ישכח כל חייו. סמוך לסופו של המסע חצו החמישה את מדבר לוּט בדרכם מקֵרמַאן אל זאהדאן שסמוכה אל הגבול הפאקיסטני.

מדבר לוּט ידוע ב"מתינותו". טמפרטורת הצהריים בו יכולה להגיע ל-70 מעלות, ובחודשים מאי עד ספטמבר נושבת בו רוח קבועה שמהירותה כ-100 קמ"ש שמרימה איתה סופות חול מרשימות. ממש לא מקום שהייתם רוצים לחצות על גבי דרכי האספלט המקומיות של שנת 1955, אבל מצד שני אתם לא סוּפִים, ואלו התייחסו לסכנה בשיוויון נפש.

הדבר קרה בשעת אחר צהריים, לקראת סוף חציית המדבר. הנסיעה היתה משעממת, ברכב התנהל דיון, ואוסקר נהג. לפתע עצר, נלחץ אל ההגה ומתח את סנטרו. הדרך בה נסעו נעלמה ברגע אחד תחת הגלגלים בסופת אבק. אוסקר נתן גז, אבל סופת האבק כיסתה בשניות את כל הכביש והמכונית שקעה בחול. אוסקר יצא וניסה לטאטא את החול מן הצמיגים, אבל הרוח התחכמה לו וכבר הרימה תלוליות סביב הרכב.

"צאו ועזרו לי לדחוף," הוא צעק לחבריו, אבל גם כשחמישה אנשים דחפו "לא זז הרוורס" כמו שאומרים הגששים. אולי הם ירדו מהכביש? ...

"אני אלך לאחור ואנסה למצוא את הכביש," התנדב אוסקר כשהוא מקווה שרכב גם יעבור שם. אבל אחרי שרץ מרחק קצר, הסתובב לאחור. הוואן נעלם. הוא המשיך להתרחק עד שראה משאית ופתח בריצה לעברה. זה היה מיותר. המשאית עמדה. אוסקר ניגש לדלת הנהג כדי לטכס איתו עצה ונרתע בבהלה. הנהג היה מת. אוסקר הסתובב ורץ בחזרה בדרך שממנה בא, אבל הוואן לא נמצא. אוסקר מצא עצמו אבוד בתוך סופת חול שהקשתה על הנשימה, ממש כפי שהיה מבולבל ואובד דרך בחייו האישיים. נקודות השפל נראו בעיניו זהות.

טוב, מה יעשה? הוא החל להסתובב במעגלים ולפתע ראה סימני צמיגים. הוא עקב אחריהם עד שפתאום "נפל" על הוואן.

"אחרי שהלכת עבר פה איש עם גמלים," סיפרו לו חבריו. "צעקנו אליו והגמלים שלו משכו אותנו החוצה. עקבנו אחריו קצת, ואז החלטנו לעצור ולחכות לך."

אוסקר ראה בכך אות מהשמיים. אבוד ככל שיהיה – הוא צריך לחפש לעצמו את דרכו ומטרתו. בסוף ימצא.

בקראצ'י נפרדה החבורה ואוסקר המשיך להודו, והגיע לאשרם למרגלות ההימלאיה.

"מה אתה מקווה למצוא כאן?" שאל אותו ראש האשרם.

"בהירות מחשבה. למצוא את מטרתי בחיים." ענה לו אוסקר והתקבל.

ראש האשרם הסביר לצאן מרעיתו על קארמה שהיא גמול על התנהגות, ועל סוגים שונים של יוגה שיכולים לשנות לטובה קארמה רעה. אוסקר התרשם מהרעיונות העמוקים, אך מוזרה היתה לו האומללות שראה במומביי ובדלהי. אם הרעיונות כל כך טובים, כיצד יש אומללות כזו בהודו? – הוא תהה.  

אבל רוב האנשים באשרם היו הודים, ולהם לא הפריעה הסתירה. אוסקר התיידד עם יוונייה אחת מהאשרם בשם אבריליה, והיא סיפרה לו שלמדה על הסבל בהודו, ופשוט באה לעזור. בדרכה להודו, הוסיפה, ביקרה אנשים שהכירה בהתכתבות בדואר, וביקורה אצלם השפיע עליה עמוקות.

לשאלתו השיבה שהמקום הזה היה ישראל.

אבריליה הרשימה אותו. מעולם לא פגש אישה כמוה. בעיניו היא היתה הנוצרייה האמיתית הראשונה, שמקדישה את חייה לטובת מעשי חסד לאחרים.

"אתן לך שמות של חברים בישראל. אם תהיה שם אי פעם, חפש אותם." אמרה לו אבריליה כשסיפר לה שהחליט לעזוב את האשרם ולהמשיך הלאה כדי לחפש את דרכו.

"אקח את השמות, אבל אני לא חושב שאסע לישראל בקרוב" ענה לה אוסקר, ויצא מהאשרם ההוא על מנת לנסות לשווא למצוא את דרכו אצל עשרות מורי רוח אחרים מכל המינים והסוגים.

ינואר 1957, שער מנדלבאום בירושלים, הצד הירדני:

"אני רוצה לחצות לישראל". אמר אוסקר.

“איפה הדרכון שלך? איפה האשרה?” שאל הירדני.

אוסקר מסר את הדרכון ואמר שהאשרה מחכה לו בצד השני.

"הצד השני לא ייתן לו להיכנס, ואני לא אוכל להחזיר אותך". הזהיר אותו הקצין. “וחוץ מזה אתה גרמני. תחשוב היטב. היהודים האלה יכו אותך, ואולי גרוע מזה.” יעץ.

"אני אקח את הצ'אנס" ענה אוסקר ודרכונו הוחתם בחותמת יציאה שלא-על-מנת-לשוב והתקדם לעמדת פקיד הגבול הישראלי.